<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ג</h1>
<h2>דף יז:</h2>
הלוקח בית בארץ ישראל מותר לומר לו לגוי לכתוב השטר בשבת. דמשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בשבות דדבריהם. פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו. ואע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד, כגון ששכרו לשנה לארוג בגד, הרי זה אורג בשבת כאלו קוצץ עמו לארוג לו בגד ידוע שהוא אורג בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום. בד"א בצנעה שאין הכל מכירין שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא. אבל אם היתה גלויה וידועה ומפורסמת, אסורה, שהרואה את הגוי עושה אינו יודע שקצץ לו דמים, ואומ' שפלוני שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת. לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור שדהו, או ששכרו שנה או שנתים לבנות לו חצירו או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה בתוך התחום או במדינה, אסור להניחו לעשות בשבת, מפני הרואין שאינן יודעין שפסק. אבל אם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר, שאין שם ישראל שיראו הפועלים כשהן עושין מלאכה בשבת, וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי אע"פ שהוא נוטען וזורען בשבת. אע"פ שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות הן. ואם הוא דבר ששם הישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו מקום להשכירו או ליהנות ממנו באריסות, אסור להשכירו לגוי, מפני שהגוי עושה באותו מקום בשבת, והוא נקרא על שם הישראל בעליו. כן דרך ר"מ ב"ם ז"ל וגם כן דרך בעל התרומות. אבל דעת הרמב"ן ז"ל דמותר לישראל לתת לגוי שדהו לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות, דהיינו בדבר קצוב, והגוי עושה בו מלאכה אפי' בשבת, דגוי כי קא עביד אדעתיה דנפשיה קא עביד דהא קביל עליה כולהו בדבר הקצוב אם יום או יומיים יטרח, ודמיא להא דאמרי' במועד קטן (י"א, ב') גבי האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו. אלמא מלאכה דידהו חשיבא. וההיא דאמרי' בפרק מי שהפך זיתיו (י"ב, א') מקבילי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ומפרשי' (לא) [לה] בשבת. ההיא מיירי בקבולת של בנין שאינו נוטל בגוף הקרקע ונראה כשכיר יום, ואסור משום מראית העין, כיון שהוא בתוך התחום, וגם רבי' הרשב"א ז"ל סובר כדרך הר"מ ב"ן ז"ל. ונראה לו שלא אסרו אלא כשמכניס הפירות כלם לבית ישראל. וכיון שכן ואינן יודעין שפסק עם הגוי דבר קצוב, אסור. ורבי' יצחק הזקן כתב שמותר לקבל קבולת בשדה דקאי לאריסותיה, אבל דבית לא. ורת"ם ז"ל אע"פ שהיה מתיר אפילו לבית לא עשה מעשה. ופורני ומרחץ מן הדין היה אסור להשכירן לגוי מפני שנקראין על שם ישראל ולא קיימי לאריסותיה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל ועכשיו במקומותנו שנהגו להשכיר פורני ומרחץ, משום דליכא משום מראית העין, דכולי עלמא ידעי דהכא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי.
<h2>דף קכט.</h2>
כבר ביארנו דאמירה לגוי שבות. ודעת רי"ף ז"ל דאמירה בדבר שהגוי עושה מלאכה האסורה לישראל מדאורייתא אסור לומר לגוי לעשותה ואפילו לגבי מילה. ובעל הלכות התיר לגבי מילה, וכבר כתבנו בעניני המילה כי דרך הרי"ף ז"ל נכון. וכתב הרמב"ן ז"ל שאין מתירין אפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו לישראל אלא משום שבות ולא מעשה אלא דוקא במילה, משום שנתנה שבות לידחות אצלה. אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל, לפי שאין לנו התר בשבות דגוי בדבר שאין בו אלא שבות יותר מדבר שיש בו מלאכה אלא לגבי מילה או לענין חולה דאמרינן (שבת קכ"ט, א') כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת במלאכה גמורה, וכ"ש בשבות, ותדע דאמרינן בפרק שני דביצה (כ"ב, א') אמימר כחל עינא מגוי בשבת ואמ' ליה רב אשי מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין על ידי גוי מר הא קא מסייע. אלמא אפילו בכוחל דהוא גופיה אין בו אלא משום שבות אינו נעשה על ידי גוי אלא במקום חולי שאפילו המלאכה מותרת. ור"מ ב"ם ז"ל התיר שבות [דשבות] לגבי שופר ולולב. וזה לשונו בפרק ששי בהלכות שבת, דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת והוא אינו אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או מפני מצוה כדי להביא שופר או סכין למילה וכו'. נמצא מאלו הדברים כמה יש להזהר בענין האמירה דגוי בשבת.
<h2>דף קנא.</h2>
מת שעשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן, אי בצנעה ימתין כדי שיעשו למוצאי שבת. ויקבר בו. ואם היה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו, ויודעין שהוא לפלוני ישראל, הרי זה לא יקבר בו עולמית, מפני שהוא בפרהסיא. וקוברין בו ישראל אחר. והוא שימתין בכדי שיעשה. וכך הדין בכיוצא בזה, בכל דבר שהוא קיים ויודעין בו שהוא לישראל ידוע. וגוי שהביא חפציו לבית ישראל מותר. ואם אמר לגוי הניחם בזוית זו אסור.
